14לא תקלל וכו׳ ת״ל בעמך וכו׳. אע״ג דההוא מיבעי ליה לכדדרשינן בעושה מעשה עמך י״ל דאי לההוא לחוד לכתוב קרא ונשיא עמך דשפיר הוה דרשינן עושה מעשה עמך דהא עמך מיותר מאי בעמך ש״מ כל שבעמך א״נ אי לההוא לחוד לכתוב ונשיא מעמך ואי להא לחוד לכתוב ונשיא ובעמך ש״מ תרווייהו. וכתב הרא״ם ז״ל אבל בפ״ד מיתות מפיק לה מאלהים לא תקלל באם אינו ענין לגופיה דהא אתי מנשיא וחרש במה מצינו תנהו ענין לישראל דעלמא ע״כ ונוראות נפלאתי דהתם לא ילפינן מאלהים אלא לאב ואם שלא מצינו בהם אזהרה אלא עונש בלבד ואכתי לשאר עמא צריכינן לילפותא דבעמך כל שבעמך:15ומ״ש יצא המת שאינו בחיים ביאר הרא״ם ז״ל דאצטריך דלא תימא מקלל חבירו דומיא דמקלל אביו ואמו שהוא חייב אפילו לאחר מיתה כדילפינן מיתורא דאביו ואמו קלל ע״כ וק׳ דהיכי הוה ס״ד למילף מאב ואם איכא למפרך שאני או״א שהשוה הכתוב כבודה לכבוד המקום שחייב מיתה על הכאתם לכך יש בהם חומר זה לחייב אפילו לאחר מיתה משא״כ בחבירו והדרא קושיא חרש למה לי וי״ל דהוה אמינא דמשו״ה כתב רחמנא אזהרת אב ואם בקרא דאלהים לא תקלל כדלעיל דסמיך ליה בעמך לומר דמקשינן כל שבעמך לאב ואם לומר שחייב אפילו לאחר מיתה הלכך אצטריך חרש:16ולפני עור וכו׳ לפני הסומא בדבר וכו׳. כתב הרא״ם ז״ל דהטעם שדרשו כן ולא הניחוהו כפשוטו משום דעור דומיא דחרש מה חרש לאו דוקא חרש אף עור לאו דוקא עור וכתב עליו הר״ב ק״א ולא ירד הרב ז״ל בזה לעומק הדבר חדא דעדיין נאמר דמי יכריחנו לדמות זה לזה דחרש הוצאנוהו מפשוטו מפני שאם נפרש אותו כפשוטו יהיה סותר אליו מלת בעמך אבל הכא למה נוציאנו מפשטו וכו׳ וכל שכן שאם הדימוי הכריחה ה״ל להוציאו מפשטו באופן אשר הוציאו חרש לדעתו שהוא על כל בלתי שומע וידרשו גם כן עור שאינו עור ממש אלא שאינו יודע במכשול ולמה העתיקוהו לסומא הלב וליועץ וזה אחר ההנחה דהוציאו מלת חרש ממשמעו אבל אחר העיון לא הוציאוהו אלא אמרו אין לי אלא חרש משום דחרש במשמע ומנין לרבות כו׳ תלמוד לומר בעמך וכו׳ וכולל חרש ומי שאינו חרש ולמה יצא חרש מן הכלל ללמד על הכלל וא״כ חרש עדיין הוא כפשוטו ומשמעו וגם בזה לא דק הרב כלל עכ״ל ואנכי עפר ואפר נלע״ד איפכא שהר״ב ק״א לא ירד בזה לעומק דברי הגאון ז״ל שבאו קצת סתומים וצריכים ביאור ותחלה צריך אני לבאר דודאי מי שמשים מכשול ממש לפני עור כפשוטו כההיא דעבדו עבדי ריש גלותא לרב ששת בריש מי שאחזו פשיטא ופשיטא דעברו על לאו זה אלא דרז״ל קבלו דלאו דוקא הוא אלא גם כל הנותן מכשול לפני חבירו בכל ענין ואפילו בדברים בעלמא הואיל ומכשילו באותם הדברים לפי שחבירו אינו יודע בדבר קעבר בלאו זה דלענין זה הו״ל ההוא גברא דומיא דעור והכי דרשינן מה עור מיוחד שא״י לישמר מהמכשול אף כל שאינו יודע יצא היודע ואעפ״כ רוצה ליכנס באותה סכנה אין אנו אחראין לו שאין זה דומיא דעור והיינו כסברת רשב״ג ברפ״ה דמעשר שני דסבר הלעיטהו לרשע וימות וקי״ל כוותיה אבל כל שהוא עור בדבר והוא נותן לו עצה לרעתו בין בנפשו בין בגופו בין בממונו ה״ז עובר בלאו זה דהוי דומיא דעור ממש והיינו דאמור בת״כ אל תאמר לו בת פ׳ כשרה לכהונה והיא פסולה אל תאמר לו צא בהשכמה שיקפחוהו לסטים אל תאמר לו מכור שדך וקח לך חמור וכו׳ דהראשון מיירי במכשול דנפשו והב׳ בגופו והג׳ בממונו וגם בזה לא דק הר״ב ק״א לפרש אמאי נקט שלשתן ורש״י ז״ל לא נקט אלא האחרון לרבותא וכ״ש אידך תרתי נמצא שהלימוד שאנו עושים בעור הוא ממש דומה בדומה ללימוד חרש דבחרש אמרינן איברא דחרש היינו כפשוטו מכל מקום מכח ילפותא דאידך קרא דבעמך דרשינן דלאו דוקא חרש לחוד אלא ה״ה כל דדמי ליה ולאפוקי מת וה״נ הדמיון יתעבד בעור דאיברא דבעור כפשוטו מיירי שאסור לעשות לו שום מין מכשול לפי שאינו יודע ליזהר מכל מקום מכח ההיקש דחרש דרשינן ה״נ ביה אע״ג דליכא ביה הכרח מקרא אחרינא דלאו דוקא עור לחוד אלא ה״ה כל דדמי ליה וע״ד דאמרו ולאפוקי מפקי׳ עצמו דאין אנו אחראין לו לחוס על נפשו טפי מדידיה אלא הלעיטהו וכו׳ וכדאמרן ומה שהכריח לרז״ל לדמות העור לחרש בילפותא זו מלבד שכך קבלו ז״ל הוכרחו גם כן מלישנא דקרא דכתיב לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול והול״ל ולא תתן מכשול לפני עור דומיא דרישא אם איתא שזה מלתא באפי נפשה אלא משו״ה סמך העור לחרש לומר לך עור דומיא דחרש ודומה ללימוד זה תמצא בכמה מקומות בתלמוד ומנייהו בפ׳ כל הבשר דף קי״ד גבי קרא דלגר וכו׳ תתננה ואכלה או מכור לנכרי ע״ש ונמצאו דברי הרא״ם ז״ל נכונים ומיוסדים על אדני פז והיטב הדק:
